> מגזין ד'קמפוס - עניין של זמן

עניין של זמן

בגיל 28 יהונתן אינדורסקי מסתמן בתור הדבר הבא של עולם הקולנוע הישראלי. מי שהתחנך במוסדות דתיים ולא נחשף לתרבות הפופולארית עד גיל מאוחר, השתלב בזמן קצר בתעשייה והגיע לפסטיבלים הגדולים בישראל. רגע לפני שהוא מסיים את צילומי הסדרה החדשה שלו "שטיסל", עצרנו אותו לשיחה

  • פורסם 22/12/12

צילום: יואב כהן

 

מה קורה כשתלמיד ישיבה מחליט שכבר לא רק תורתו אומנותו, אלא גם אמנות הקולנוע? אף על פי שבעשור האחרון ניתן למצוא בקולנוע הישראלי הבלחות של יצירות מהמגזר החרדי - "האושפיזין" שכתב החוזר בתשובה שולי רנד; "חופשת קיץ" של דוד וולך, בוגר ישיבת פוניבז' שיצא בשאלה; וכמובן "למלא את החלל", הסרט הישראלי הבולט של השנה, שיצרה בוגרת סם שפיגל שחזרה בתשובה, רמה בורשטיין - עדיין לא פשוט למלא את החלל שבין הציבור החרדי ועולם הקולנוע.
 
הניסיון לשמור על אורח חיים חרדי ולהשתלב בתעשייה המיינסטרימית מעסיק גם את הבמאי הצעיר יהונתן אינדורסקי (28). עם סרטים שהתחרו בפסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל, סדרה קומית חדשה בצילומים וכיפה על הראש, הוא מפלס את דרכו ומסתמן כהבטחה.
 
אינדורסקי גדל בירושלים, ובגיל 16 ארז מזוודה ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' היוקרתית שבבני ברק בתנאי פנימייה. למען קוראינו שמשום מה לא הכניסו את המוסד לרשימת האופציות כשהתלבטו היכן ללמוד ולא הגיעו ל"יום הפתוח" שלו, נזכיר שמדובר באחת הישיבות הנודעות והמכובדות בעולם. "האוקספורד של עולם הישיבות", כמו שאינדורסקי מכנה אותה, נוסדה בליטא ב-1943, ומעט אחר כך עברה לבני ברק. בין בוגריה הידועים נמצאים חתן פרס ישראל הרב ישראל מאיר לאו, העיתונאי והסופר ישראל סגל ז"ל, ראשי ישיבות רבים ורבנים של ערים מרכזיות בישראל.
 
"הייתי בישיבה שלוש שנים, ואלו שלוש השנים המשמעותיות בחיי. אבל היו בהן גם המון קשיים, הייתה בדידות גדולה במקום הזה", הוא מספר, "לילד שמגיע לבד מישיבה קטנה בירושלים זה תהליך לא פשוט. אתה רגיל להיות קרוב לבית, בישיבה שבה כולם מכירים אותך, ופתאום אתה נכנס לעולם של יותר מ-1,000 תלמידים רק בשיעור שלך (בעגה הישיבתית הכוונה לכיתה). הסיכוי שתמצא מקום ייחודי משלך נראה כמעט אפסי. אתה אלד מתוך המון בחורים, שכמוך כל אחד מהם הגיע מאידיאל וחלום לכבוש את פוניבז' (כשאינדורסקי מבטא את שם הישיבה הוא מקפיד על ההגייה היידישאית "פונוביץ'" – ע.ר), ויהיה התלמיד הכי טוב. מהר מאוד אתה מגלה שזה יותר קשה משחשבת. אין השגחה גדולה או מעקב צמוד אחרי התלמידים, רוב הזמן אתה מתנהל בעצמך. סביבך יש לחץ חברתי גדול, כולם במרוץ".
 
אינדורסקי למד במרץ והשתדל להשאיר את הראש מעל המים, אבל השגרה השוחקת הפכה חונקת יותר ויותר, והמשבר היה בלתי נמנע. "מה שבעיקר גרם לי לעזוב את הישיבה היא התחושה שכמו ברוב הישיבות הליטאיות, יש משהו שמאוד מכוון לאינטלקט. הרעיון הוא להתעלות באמצעות כמה שיותר שעות לימוד. כשאתה ילד צעיר ויש לך גם רגש, ולב פועם, זה לא תמיד המקום הנכון לבטא את זאת, ואני חשתי צורך לבטא דווקא את הדברים האלה. התחלתי לכתוב. מצאתי ספר שירים של רחל המשוררת שמאוד ריגש אותי. הביקור שלי בספרייה כשמצאתי את הספר הזה היה רגע בלתי נשכח. פתאום גיליתי שיש ערך לבדידות".
 
עולם חדש
אינדורסקי עזב את הישיבה, לקח פסק זמן, ושנתיים לאחר מכן חזר לספסל הלימודים במקום שבו התנ"ך הוא מדריך התסריטאות של רוברט מקי, או אסופת תסריטים של בילי ווילדר - בית הספר סם שפיגל לקולנוע בירושלים. למעשה, בכלל לא בטוח שאינדורסקי ידע אז מי הם סם שפיגל, בילי וויילדר או רוברט מקי.
 
"אני חושב שעד גיל 18 לא ראיתי אף סרט. לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, ובטח שלא בישיבה. זה לא היה העולם שלי, אבל היו הזדמנויות. למשל, כשהייתי ילד הייתי בקייטנה שהקרינו בה סרטונים קצרים. אני זוכר שאחרי שראיתי אותם חשבתי הרבה זמן על מה עושים עם זה".
 
אז מאין צמחה האהבה לקולנוע?
"עבדתי בעיתון חרדי בירושלים והיה לי חבר, גם הוא חרדי, שמדי פעם היינו הולכים יחד לקולנוע בקניון מלחה. ראינו כל מיני סרטים אמריקאיים בידוריים, 'הענק' וכאלה. יום אחד הוא התקשר וסיפר לי בהתרגשות שהוא גילה בית קולנוע שבו אתה משלם מחיר של עשרה כרטיסים, ואפשר לראות סרטים חופשי כל השנה. התברר שהוא התכוון לסינמטק. עשיתי מנוי, והסרט הראשון שראיתי שם היה 'אוונטי פופולו' (סרט ישראלי מכונן שביים רפי בוקאי בשנת 1986 – ע.ר.). למרות שלא אלו הסרטים שציפיתי למצוא שם, נשאבתי לזה. התחלתי לבקר שם על בסיס יומי. לאט לאט הבנתי שזה מה שמעניין אותי".
 
כשהאהבה החדשה בוערת בו, אינדורסקי קפץ למים הקרים והחל את הלימודים במוסד שיש יאמרו שאינו פחות תחרותי מפוניבז'. למותר לציין שנקודת ההתחלה שלו הייתה הרחק מאחורי כל שאר בני ובנות השכבה. "כל התקופה בסם שפיגל הייתה הסתגלות. לא תמיד הבינו מה אני רוצה, וגם אני לא תמיד הבנתי מה אני רוצה. עשיתי הרבה תרגילים מוזרים שלא ידעו איך לאכול אותם. אני הייתי מורגל באמנות של כתיבה, של ספרות. להבין שבקולנוע יש שפה אחרת לגמרי, שפה ויזואלית, ושצריך לדמיין כדי לכתוב את הדברים, זה תהליך. אפילו לאנשים שגדלו על טלוויזיה, בית ספר לקולנוע משנה את הראש".
 
במקרה הזה אינדורסקי לא נכנע לקשיים, והמאמץ השתלם בגדול. סרט הגמר שלו, "דרייבר", על מאכער חרדי וחברו הנזקק היוצאים לנסיעה לילית לגיוס תרומות, נבחר למצטיין המחזור מטעם בית הספר והוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
 
סרטו הבא, "עולים ויורדים בו", שבו מעשיות משכונת הפחים בירושלים, הוצג בפסטיבל קולנוע דרום, והחודש הוא סימן וי על עוד פסטיבל קולנוע מקומי גדול, פסטיבל חיפה. אינדורסקי השתתף שם בתחרות הדוקומנטרית עם הסרט "זמן פוניבז'", שבו חזר לישיבה חמוש במצלמה.
 
"כשהגעתי לסם שפיגל והבנתי מה זה קולנוע ואיזה רגעים אתה יכול ללכוד באמצעותו, היה לי כאב לב גדול. אמרתי לעצמי 'כמה חבל שלא הייתה לי מצלמה אז, שלא יכולתי לצלם את החדר שלי, את ההתמודדויות היומיומיות בישיבה'. מאז חלמתי לחזור לישיבה ולעשות את הסרט הזה. אחרי הלימודים התחלתי לגשש, ולהפתעתי גיליתי איזו נכונות בסיסית. בסך הכול כשעזבתי את הישיבה לא עשיתי את זה בטריקת דלת, שמרתי על קשר טוב".
 
אחרי פלפולים ושכנועים, אינדורסקי הצליח לשכנע את נציגי הישיבה שזה רעיון טוב, והגיע לפגישה עם הנשיא המיתולוגי של ישיבת פוניבז', הרב כהנמן. כמצופה מיהודי גדול, הוא השיב לשאלה בשאלה. "בהתחלה הוא אמר 'בשביל מה? זו הישיבה הכי טובה בעולם, מה חסר לי?'. הסברתי לו שאני חושב שיש פער גדול בין איך שהאנשים תופסים את הישיבה למה שקורה שם באמת", אומר אינדורסקי, "אחת המטרות שלי הייתה להראות שתלמידי ישיבה, בניגוד למה שחלק אולי חושבים, לא יושבים כל היום רגל על רגל בסתלבט, אלא עובדים קשה. נאבקים יום יום בחומר כדי למלא את חייהם ברוחניות. אבל הסרט לא עוסק בפוליטיקה, ואין לו הצהרה ברורה משום כיוון. היה חשוב לי להביא פיסת חיים".
 
סערה בתיבת נח
לרב כהנמן נדרשה שנה שלמה להרהר בסוגיה, ולבסוף הגיעה הפסיקה - האישור ניתן והצילומים יצאו לדרך. "יום הצילום הראשון בישיבה היה מפחיד ומרגש. בהתחלה בחנו אותנו ולא הבינו מה אנחנו רוצים, אבל מהר מאוד זה השתחרר ויכולנו לצלם מבלי שהאנשים שעוברים בפריים יסתכלו למצלמה".
 
למרות השם המפואר שהישיבה קנתה לעצמה, כשהמצלמה של אינדורסקי מציצה פנימה מתגלה מקום סגפני ומעוצב בצניעות עד כדי דלות. "יש המונולוג של משגיח הישיבה שמתלבט אם לאפשר את חגיגות בית השואבה", מספר אינדורסקי, "הוא אומר: 'בחור מפוניבז' יודע שמה שיש לו זה תורה, תורה, תורה'".]
 
מלבד המשגיח מתמקד אינדורסקי בעוד דמויות מחיי הישיבה, ובשגרת יומן שנעה בעיקר סביב הלימודים. מדי פעם עולים לבטים ותחושות, למשל בעניין מציאות שידוך, או חברותא מתאימה ללמידה. מלבד שוט אחד קצר שבו נראים כמה שוטרים ברחוב בזמן לוויה, כמעט כל הסרט מתכנס בדל"ת אמותיה של הישיבה. גם כל נושאי השיחה קשורים לעולם החרדי, ובעת הצפייה בו עשויה לעלות תחושה של ניתוק.
 
"כשאתה רואה את השוטרים במדים הכהים זה מזכיר את המדים של בחורי הישיבות. אתה שואל את עצמך 'מי פה המוזר?'. כשאתה בתוך עולם סגור, אתה לא תמיד יודע שאתה בתוך עולם סגור", אומר אינדורסקי, "הרמז נמצא כל הזמן, בכל חלון בישיבה. למשל, בקטע שצילמנו במרפסת גדולה לפנות בוקר, שבה הבחור מביט על גגות בני ברק אבל רואה באופק את גורדי השחקים של ת"א. יודעים שיש תל אביב בחוץ, שיש שוטרים וחיילים ושהעולם כמנהגו נוהג, בחוץ. אבל בישיבה יש תחושה של חיים באטמוספרה אחרת. משם הגיע שם הסרט – 'זמן פוניבז'' - כי הזמן שם מתנהל אחרת. יש דימוי שתמיד הרבנים משתמשים בו, והוא נכון גם מבחינת ההרגשה של התלמידים: 'הישיבה היא תיבת נוח. העולם בחוץ גועש ורועש, ויש מבול, ותפקיד הישיבה הוא לסגור את הבחורים מפני המבול'".
 
בשנים האחרונות המתחים והסערות פרצו גם לתוך התיבה המבוצרת. מאז פטירתו של הרב כהנמן נתגלעו מאבקי ירושה מרים, שאף הגיעו לידי תגרות אלימות. אולם סצנות אקשן מסוג זה נותרו מחוץ לסרט. "ראשית, גם כשאני הייתי בישיבה המאבקים היו קיימים", משיב אינדורסקי לתהייה היכן הם בסרט, "הם לא עניינו אותי וגם לא את רוב התלמידים בישיבה. בכל מוסד יש פוליטיקה שרוחשת מתחת, ולעתים פורצת למעלה. במסגרת החוויה שלי מפוניבז' זה לא מה שאני זוכר, וכשאתה בא לעשות סרט אתה בוחר מה מעניין אותך. אתה בוחר להתמקד בשאלה אם זו ההתנהלות היומיומית, הפוליטית, או בבני האדם, בלב שלהם ובתהליכים הפנימיים שהם עוברים. כיוון שהייתי עיתונאי אני יודע היטב שהעיתונות מיטיבה להביט מעל פני השטח ולמצוא את המתחים והמריבות. אולם כיוצר סרט דוקומנטרי התפקיד הוא למצוא את בני האדם, להביא את הלב שלהם. רציתי לעקוב אחרי ילד בן 16 שמגיע לישיבה ומנסה למצוא את מקומו".
 
הפרויקט החדש של אינדורסקי, שמצטלם בימים אלה ממש עבור עונת הקיץ של yes, אמנם דן בשאלות דומות אך בוחן אותן בהסתכלות שונה וקלילה בהרבה. "שטיסל" היא סדרת דרמה קומית המספרת על אב ובן, שמוצאים עצמם חיים יחד כסוג של שותפים לדירה אחרי מות האם, ומנסים להתמודד עם מצבם החדש. "בעצם הם מחפשים, כל אחד בדרכו, חום ואהבה", אומר אינדורסקי. את השניים מגלמים השחקן והקומיקאי הוותיק דובל'ה גליקמן, ומיכאל אלוני, בין השאר מנחה "דה וויס".
 
"הדמות של מיכאל, עקיבא, היא של בחור ישיבה בן 26, שבמושגים חרדיים הוא 'רווק זקן', אומר אינדרוסקי, "אבא שלו רוצה שיהיה כמו כל אחיו - ימצא שידוך, יעשה מה שצריך, ושהכול יהיה שקט. אבל עקיבא מחפש את מקומו. יש לו משיכה פנימית לאמנות, הוא מצייר, יש לו תפיסה פואטית. הוא קצת עוף מוזר. בסדרה הוא מתאהב פעמיים באלמנה, שאותה מגלמת איילת זורר. היא מבוגרת ממנו, והדביקו עליה תווית של סוג ב'. אבל הוא רוצה דווקא אותה, ונלחם עליה".
 
לא קשה לנחש שהדמות של צעיר חרדי עם משיכה לעולם האמנות, שנוטה להעדיף את הרגש על פני האינטלקט, קרובה לליבו. "אני תמיד שואל את עצמי, גם בדוקומנטרי, גם כשכתבתי סרטים עלילתיים וגם בסרט הגמר שלי - איזו דמות היא אני. התשובה היא שכל הדמויות הן אני. כל פורטרט הוא בעצם פורטרט עצמי. אתה מצייר מישהו אחר, אך בעצם יצרת את עצמך", הוא מוסיף.]
 
הסדרה, כאמור, תגיע בקרוב למסך בבתים רבים בישראל. לצד שרשרת הזכיות המרשימה של "למלא את החלל", נדמה שהקולנוע הישראלי מתחיל להשמיע קולות חדשים.
"ראיתי את 'למלא את החלל', הוא סרט מאוד מיוחד ומרגש. אני חושב שעד היום העיסוק של הקולנוע בחברה החרדית סבב סביב המתח שבין מה שאסור למה שרוצים. נניח, רקדן מהחברה החרדית. מישהו רוצה לחיות בדרך מסוימת והתורה אומרת לו 'אסור'. הבשורה של רמה בורשטיין, וזה גם מה שאני מנסה לעשות, היא להראות שזה לגיטימי לספר סיפור שאינו קשור בהכרח להתמודדות הגדולה של אדם מול בוראו, אלא של התמודדות גדולה אף יותר של אדם מול יקום, של משמעות הקיום. החד פעמיות של כל בן אדם שנברא בצלם, להראות שגם לחרדים יש חיים, עם צרות, תשוקות ואכזבות משלהם. להתחיל לזהות גוונים בחברה הזו, להבין שהמציאות עמוקה ומורכבת. זה תפקיד האמנות והקולנוע".
 
כשהתנאים הולכים ומבשילים, מסתמן שזו היא שנת הפריצה של יהונתן אינדורסקי. שהוא סוף סוף מצא את מקומו. האומנם?
"עד היום, למרות שבשנתיים האחרונות ביקרתי עשרות פעמים בישיבת פוניבז', בכל פעם, אולי תחושה של ההחמצה שלא הצלחתי לעבור את פוניבז'. אנשים אומרים לי 'איזה יופי שעזבת, איזה אומץ'. וזה היה הדבר הכי רחוק מאומץ. זו הייתה פחדנות גדולה".
+ הוסף תגובה
תגובות ( תגובות ב- דיונים)

עכשיו בעמוד הבית של